השעם ושמותיו במקורות 

סיפורו של חומר - שעם - שמותיו במקורות

בין המפרשים אנו מוצאים שתי גישות עיקריות לפירוש השם "שעם". הערוך (ערך "שעם") פירש: "... קליפי עץ והוא שגמין שפירשנו". הר"ש (כלים, פי"ד מ"ה) כתב: "שעם - מפ' בערוך קליפי עץ והוא שגמים". פירוש זה מתאים למשמעות השם "שעם" בימינו. רש"י (סוכה, כ ע"ב) לעומת זאת מכנה בשם זה את גבעולי אחד ממיני צמחי המים או הביצה: "שעם - פוויי"ל, מין שיפה". הרמב"ם (כלים, פי"ד מ"ד) פירש: "שעם - אלכ'יזראן" אלכ'יזראן בערבית הוא החיזרן כלומר הבמבוק. ורע"ב (שם): "שעם - מין גמי". המשותף לפירושים אחרונים אלו הוא שמדובר בגבעול של צמח גמיש כלשהו ולא בקליפת עץ כפי שפירשו הערוך והר"ש.

שתי גישות אלו מכתיבות את האופן בו ניתן לפרש שתי משניות בכלים: "חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדים. היו ב' עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה. נסר שהוא נתון על פי התנור אם מירח מן הצדדין הציל, היו שנים עד שימרח מן הצדדין ובין נסר לחברו, עשאן בסינין או בשוגמין אינו צריך למרח מן האמצע" (כלים, פ"י מ"ו). מפרש הר"ש: "או בשוגמין - סנדל של שעם בפרק מצות חליצה (דף קב ב) פירש בערוך קליפי עץ והוא שוגמין. ואותן קליפין שם בין נסר לחבירו אין צריך למרח". כך כתב גם רע"ב: "או בשגמין - קליפי עץ של שגמין. ואותן קליפין נתן בין נסר לנסר כדי לחברן". לעומתם מפרש הרמב"ם: "ושוגמין כמו שועמין, ושעם הוא "אלכ'יזראן", רוצה לומר אם כרך את השעם על שני העצים עד שנעשו אחד אינו צריך למרח ביניהם". מעניין לציין שבניגוד לפירושו במשנה בכלים פי"ד הרי שכאן פירש רע"ב בדומה לערוך. מחלוקת זו באה לידי ביטוי במשנה נוספת: "... הנסרין שבמרחץ ששיגמן ר"ע מטמא

וחכמים מטהרין שאינם עשוין אלא שיהיו המים מהלכין תחתיהן וכו'" (כלים, פכ"ב מ"י). הר"ש מפרש: "ששיגמן - שפיסלן ועשאן ברהיטני". הכוונה היא לעיבוד לוח השעם בעזרת מקצוע. לעומת זאת הרמב"ם פירש: "ששיגמן כמו אלו אמר ששיעמן. ושעם הוא "אלכ'יזראן" והכוונה שהוא חברן בשעם עד שעשאן לוח אחד והבלנין יושבין עליהן והמים מהלך תחתיהן וכו'".

אם ננסה להכריע בין שתי הגישות הרי שלכאורה הגישה שהשעם הוא כמשמעותו היום סבירה יותר לאור דברי המשנה: " ... סנדלי בהמה, של מתכות טמאין של שעם טהורין וכו'" (כלים, פי"ד מ"ה). קשה להניח שגבעולי צמחים כמו החיזרן עשויים לספק הגנה לרגלי הבהמה ולשמש כסנדלים בדומה לסנדלי מתכת.

עד עתה מצאנו שבלשון חז"ל נקרא השעם גם "שגם" אך ייתכן שהיה שימוש בשמות נוספים. השמות קורדיקסין, קורדיקין או קורדיקיא הם על פי הרומית קליפת עץ השעם ומכאן נגזר שמם של סנדלים שהוכנו מחומר זה. את הזהות בין הקורדיקייה ובין הסנדלים

3) אנו מוצאים בירושלמי (שבת, פ"ו ח טור ב /ה"ד): "כתיב ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים קורדיקייה כמה דתימר וברגליהם תעכסנה וכו'". מקור נוסף בירושלמי (קידושין, פ"א סא טור ב /ה"ז): "אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין שלה והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה". בתלמוד (יבמות, קב ע"ב) אנו מוצאים: "... דתניא: לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו, אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו". רש"י מפרש: "בקורדקיסין - מנעלים דקים שנועלין תחת מנעלים עבים להגין מן המים ונקראים אונדרשו"ך בלשון אשכנז" אך מהירושלמי משתמע שהכוונה לסנדלים עצמם.

היום נפוץ אלון השעם בחצי האי האיברי, צרפת וצפון אפריקה. בארץ גדלים עצים בודדים שניטעו בגנים בוטניים אך ייתכן ובזמן התלמוד גידלו אותו גם באזורנו. לפי הירושלמי (שביעית, פ"ח לח טור א/ה"א) מכרו את השעם בין טבריה לסוסיתא: "אמר רבי יוסי בי רבי בון: אילין קורדקיא דסלקין ומזדבנין מן סוסיתא לטיבריא".
 

מאמר מתוך   פורטל דף היומי

אין תנאי שירות לחנות זו